משרד מבקר המדינה פירסם לאחרונה דו”ח המבקר את התנהלות גורמי אכיפת החוק. כבר התייחסתי בשבוע שעבר לחלק בדו”ח שעסק בעבירות מין. עם זאת, ליקויים נוספים נמצאו על ידי המבקר בכל הקשור לעבירות רכוש. המבקר ציין בדו”ח  שלו כי לפי נתוני המשטרה, יותר מ-40% מהתיקים הפליליים שנפתחו בין 2017-2015, הם תיקים של עבירות רכוש. עם זאת, הטיפול בהם לוקה בחסר, כאשר לפי המבקר, המשטרה לא קבעה קריטריונים אחידים בנוגע לאופן הטיפול בתיקים. כמו כן, הציבור מדווח על אי שביעות רצון מן הטיפול המשטרתי בתיקי רכוש.

אכן, למשטרה יש משאבים מוגבלים, והיא צריכה לחלק את “עוגת המשאבים” לפי תיעדוף משימות, כאשר באופן עקרוני היא תעדיף טיפול בפשיעה חמורה יותר על חשבון תיקי רכוש ופריצות. עבירות ברף פחות כמו עבירות רכוש, מקבלות לצערנו עדיפות נמוכה. אולם ככל שהטיפול של המשטרה בעבירות הללו לוקה יותר, כך האמון של הציבור במשטרה יורד.

הבעיה היא בחוסר האחידות

מקריאת הפרסומים, מה שמקומם באמת בדו”ח, הוא ההבדלים בין תחנה לתחנה. לכל תחנת משטרה יש משאבים שונים ורמת כוח אדם שונה, ומנגד רמה שונה של אתגרים. תחנת משטרה שממוקמת בעיר עם פשיעה ענפה של סמים או נשק, לא מתמודדת עם אותם אתגרים שמתמודדת איתם תחנה הממוקמת בעיר איתנה מבחינה סוציו-אקונומית. עם זאת, הקריטריונים לטיפול בתיקים צריכים להיות אחידים בכל הארץ.

נראה כי לכל תחנה יש אג’נדה שונה: יש תחנות שחותרות לפיצוח של התיקים, ומשאירות את התיק פתוח זמן רב כדי לנסות באמת להגיע לעבריין. יש תחנות שאפילו עושות קצת מעבר, ומפעילות מז”פ בתיקי רכוש ועושות פעילויות מודיעיניות. עם זאת, ישנן תחנות “שמתקתקות” את הטיפול בתיקים, וממהרות לסגור אותם בעילת  על”נ, כלומר עבריין לא נודע, וזאת רק לשם עמידה ברף הסטטיסטי הנדרש של תיקים סגורים (חלק מן הבעיות נעוצות בכך שלמשטרה יש יעדים סטטיסטיים שאין לה אפשרות אמיתית לעמוד בהם, לא משנה כמה עבודה טובה היא תעשה).

אם כן, לא הכל באשמת המשטרה, אולם ההבדלים בין התחנות השונות והגישות השונות תמוהים ולא מקובלים, ואינם מתאימים למדינה קטנה כמו ישראל, בה החלטות ונהלים מתקבלים באופן ריכוזי.