מערכת המשפט לנוער נועדה לאזן בין הגנה על הקטין לבין שמירה על ביטחון הציבור. בפועל, האיזון הזה נשבר פעמים רבות בגלל שתי תופעות מרכזיות: מעצרי בית ממושכים ללא תכלית והיעדר מענה לקטינים שמכחישים את העבירה. שירות המבחן לנוער הוא הגורם שאמור להוביל את התהליך השיקומי ולהשפיע עמוקות על ההמלצות לבית המשפט, אך בפועל נוצרות סיטואציות שבהן המערכת כושלת בהענקת מסגרת טיפולית אמיתית. עבור מי שעוסק בתחום ייצוג קטינים ועבירות קטינים, מדובר בחוליה קריטית שדורשת חשיבה מחודשת.
מסגרת ענישה שמייצרת נזק מתמשך
החוק מתייחס בחומרה למעצר קטין מאחורי סורג ובריח ומנסה לצמצם את התקופות שבהן קטינים כלואים. מדובר במגמה חיובית, אך לצד זאת נוצרה תופעת לוואי: שימוש מוגבר ומתמשך במעצרי בית. מעצר בית נתפס כחלופה מקלה, אך בפועל הוא עלול לגרום לפגיעה משמעותית ברצף הלימודי, בביטחון העצמי ובתפקוד החברתי של הקטין.
בנוסף, מעצר בית ממושך מצריך פיקוח מתמיד מצד ההורים או בני הבית. השאלה המתבקשת היא האם מי שלא הצליח לפקח על הקטין לפני ביצוע העבירה יצליח לעשות זאת דווקא בתקופה המורכבת ביותר. במקרים רבים שירות המבחן ובית המשפט מפקיעים מההורים את הסמכות לשמש כמפקחים, בין אם בגלל קושי רגשי ובין אם בגלל גיבוי לעבירה. התוצאה היא קושי ממשי למצוא חלופה ראויה, מה שמוביל לגרירת רגליים ולעיכובים בהליך.
במקום להניע תהליך שיקומי מהיר, נוצר מצב שבו הקטין נמצא חודשים ארוכים בבית, ללא תכנית לימודים, ללא פעילויות, ללא תכנים וללא מערכת קבועה. מעצר בית ריק מתוכן אינו טיפול ואינו ענישה. הוא פשוט השהיה של הזמן.
היעדר שילוב של בית הספר ושל המשפחה בתחילת ההליך
אחת הבעיות המרכזיות בתחום של עבירות קטינים היא הפער בין החשיבה המשפטית לבין החשיבה החינוכית. בעוד שהחוק מדבר על שיקום, בפועל לא פעם בית הספר מעורב רק בשלב מאוחר, לאחר שהקטין כבר צבר פערים משמעותיים. זהו מצב שמחליש את הקטין ומדרדר את תחושת המסוגלות שלו.
גם ההורים מודרים לא פעם מתוך ההליך. הם מסומנים כבעיה במקום כשותפים. אך בחלק גדול מהמקרים דווקא שיתוף פעולה הדוק בין שירות המבחן, המשפחה והמערכת המשפטית מאפשר יצירת מסגרת טיפולית טובה יותר. פיקוח הורי אינו פרס אלא אחריות. כאשר קיימת מסוגלות הורית, שיתוף ההורים תורם לתהליך במקום לפגוע בו.
הכחשת עבירה כגורם שמשתק את המערכת
נקודה מהותית נוספת היא התנהלות שירות המבחן במקרים שבהם קטין מכחיש את ביצוע העבירה. אמנם שירות המבחן אינו גוף חקירתי ואינו יכול לקבוע אם העבירה בוצעה, אך במצב שבו הקטין מכחיש, המערכת נוטה לעצור. התוצאה היא שהקטין אינו משולב בתכנית טיפולית, אינו משתתף בקבוצות טיפוליות ואינו נהנה ממעטפת נוער מתפקדת.
לצד זאת חשוב להבין: הכחשת העבירה היא זכותו של הקטין. היא אינה אמורה למנוע ממנו מסגרת חינוכית או טיפולית. חשוב להחזיר אותו ללימודים, לשלב בפעילויות ולהבהיר בצורה מקצועית מהן ההשלכות של ההליך הפלילי. גם אם אין נטילת אחריות בשלב הראשון, ניתן לקדם התנהגות מותאמת, יצירת קשר עם גורמי טיפול וחיזוק יכולות של ויסות ושל קבלת החלטות.
בלא מעט מקרים, דווקא תחילת טיפול מביאה בהמשך לקבלת אחריות. לכן, עצירה מלאה של התהליך בגלל הכחשה רק דוחפת את הקטין למקום הרוס יותר ומעלה את הסיכון לתיק פלילי נוסף.
תהליך שיקומי חייב להתחיל מהרגע הראשון
כאשר קטין מבצע עבירה וההליך מתחיל, הזמן הוא גורם מרכזי. רציפות טיפולית מהירה עשויה לשנות מסלול חיים שלם. מסגרת לימודים סדירה, קבוצות נוער, שיחות עם גורמי טיפול, פעילויות התנדבות ובנייה מחדש של סדר יום הם אלו שיכולים לעצור הידרדרות מוקדמת.
עורך דין פלילי לקטינים או עורך דין נוער שמלווה תיקי מעצר קטין יודע כי שילוב המשפחה, בית הספר ושירות המבחן כבר בשלב הראשון הוא קריטי. כאשר המערכת מתעכבת, הנזק גדול וארוך טווח.
שירות המבחן לנוער יכול לשנות את המציאות
הפתרונות אינם מורכבים: קיצור מעצרי הבית, יצירת תכניות טיפוליות מהירות, שילוב מיידי של בית הספר, פיקוח גמיש ומותאם, ליווי הורים וחיזוק ההבנה שמסגרת טיפולית אינה תלויה אך ורק בנטילת אחריות מוקדמת.
מערכת הנוער בישראל נמצאת בעמדת השפעה אדירה. היא יכולה לצמצם עבריינות, למנוע הידרדרות ולהציל חיים של ממש. ברגע שיינתן לקטינים מסלול שיקומי פעיל, קשוב ומהיר, יהיו פחות תיקי המשך ופחות מצבים שבהם קטין מוצא את עצמו במעגל שאין לו דרך לצאת ממנו.
