פרשת האונס הקבוצתי שבוצע לכאורה על ידי קטינים ישראלים בתיירת בריטית באיה נאפה שבקפריסין, פתחה עד לפני כמה ימים את כל מהדורות החדשות. מטבע הדברים, בימים שחלפו מאז התפוצצות הפרשה, היא ירדה מעט מסדר היום. בפועל, מצב החקירה די תקוע, זאת בשל הקושי בקבלת תוצאות בדיקת DNA מהמעבדה. בשורות הבאות, מנקודת מבט של עורך דין קטינים, אנתח ואבהיר מספר פרטים ביחס לפרשה.

בתיקי עבירות מין, הקושי להוכיח ביצוע עבירה ולהשיג ראיות הוא גדול, אך טבעי וברור, שכן הדברים נעשים בחדרי חדרים בינו לבינה. כלי החקירה המסורתיים שעומדים לרשות רשויות האכיפה, בעבירות מסוג זה, הם עימות בין המתלוננת לבין החשוד/ים וזיהוי באמצעות מסדר זיהוי חי או מסדר תמונות. אלו, יכולים להוביל לחקר האמת, אבל לרוב מצד המתלוננות יש קושי נפשי לקיום עימות, שמקשה על הגעה לחקר האמת. מסדר הזיהוי הוא קריטי בפרשה שלפנינו, שכן חלק מהנערים טוענים שהם לא היו בזמן, במקום ובחדר שבו התרחשו המעשים לכאורה.

אך כאן מעמיק הקושי: מכיוון שמדובר במדינה זרה, קיים קושי טכני לארגן מסדר זיהוי, על אחת כמה וכמה מסדר זיהוי חי של אנשים עם חזות דומה לאותם חשודים, וגם מסדר זיהוי תמונות, על ידי תמונות זהות בעלות מאפיינים ישראלים דומים לאלו של החשודים. לרשויות בקפריסין אין תמונות שכאלה במאגרי המחשב, ולכן, לאור העובדה שלא ניתן לערוך עימות בין המתלוננת לחשודים, שני כלי החקירה המרכזיים אינם יכולים להיות מיושמים. זו הסיבה שבגינה החקירה נמצאת במבוי סתום.

“מילה מול מילה”

פרט חשוב נוסף מבחינת החקירה הוא הגרסה שמסר החשוד – בעבירות מין, כאשר החשוד מוסר גרסה לפיה בוצעו יחסי מין בהסכמה, מדובר בתיק של ‘מילה מול מילה’. כשנטען שיחסי המין היו בהסכמה, אין חשיבות ראייתית לא לממצא DNA ולא לממצאים גופניים. בדיקה של המתלוננת יכולה להעיד על היעדר הסכמה, אם יש ראיות למאבק בינה לבין החשוד, אבל כשאין ראיה בשלב זה ורק ממצא רפואי קובע שהיו יחסי מין, הדבר תואם לגרסת החשוד ולפיה היחסים בוצעו בהסכמה.

עצורים רבים עשויים היו להיות משוחררים

לו הפרשה הייתה מתרחשת בישראל ולא בקפריסין, הייתה קיימת אפשרות השחרור בערובה. בפרשה זו עצורים בחורים צעירים ללא עבר פלילי במדינה זרה, שאת חלקם עצרו רק בשל גרסתם: בשונה מגרסתו של חשוד שמודה בקיום יחסי מין, הם טוענים שלא היו בזמן ובמקום שבו בוצעו המעשים לכאורה. כדי לאמת את גרסתם, נדרשת ראיית DNA. הראייה נמצאת במעבדה (והגיעה לידי המשטרה המקומית בעת פרסום שורות אלה) וזמן הפענוח שלה אורך בין 7-14 יום בדרך כלל, ובזמן זה, החשודים שטוענים כי לא היו במקום, ממשיכים להיות עצורים.

עילת המעצר שלהם בשל מסוכנות או חשש לשיבוש חקירה, ניתנת להחליפה בחלופת מעצר. אבל הבעיה היא החשש מהימלטות מהדין. זו העילה המרכזית כשמדובר במדינה זרה, וזה מה שגורם לחלק מהנערים הללו להשתחרר. לדעתי, יש מקום לקבוע ערבויות גבוהות מאוד שיבטיחו את המשך התייצבותם למשפט בעת הצורך.

מכיוון שפעולות חקירה הכרחיות שהיו יכולות להיטיב עם החשודים, לא בוצעו, החזקתם דווקא בשל אי קבלת תוצאות מעבדה, אינו מהווה פעולה חקירתית שמחייבת מעצר, לו התיק היה מתנהל בישראל. העובדה שהמקרה התרחש לכאורה במדינה זרה, מקשה על קיומו של מסדר זיהוי ומשפיעה באופן משמעותי על אפשרות השחרור של הנערים. החשש מהימלטות מהדין במדינה זרה היא עילת מעצר שיש לקחת אותה בחשבון.

הפרשה לאן?

כשחשוד שטוען שקיים יחסי מין בהסכמה יש קושי גדול יותר להוכיח את טענת האונס של המתלוננת, ולרוב נערך עימות בינה לבין החשוד, עד שאחד הצדדים יישבר או יספק פרטים מוכמנים שמעידים על היעדר הסכמה או על הסכמה. מכיוון שלא ניתן לערוך עימות, פתרון נוסף שלא תמיד נותן אינדיקציה, הוא בדיקות רפואיות בגוף המתלוננת לבחינה אם יש סממנים למאבק, מה שישמוט את הקרקע מתחת לגרסת יחסי המין בהסכמה. באשר לנערים הממתינים לתוצאות בדיקת ה-DNA, ברור שאם הדבר היה מבוצע בישראל, הם היו יכולים להשתחרר בערובה. במקרה זה, הדבר בעייתי וידרוש ערבויות של מיליונים.