לא ניתן לסמוך על החוקרים המופיעים בדיונים של "מעצרי ימים"

מן המפורסמות

הדברים שאומר השופט רוזן חמורים ביותר. הכותרת של דבריו היא שכללי המשחק אינם שווים והוגנים. נכון שמאז ומתמיד במעצרי ימים, הסנגורים נאלצו לגשש באפלה, שהרי החומר אינו בפניהם. עם זאת, הנחת העבודה הייתה שהטוענים מטעם המשטרה אינם משקרים, ומופיעים בתום לב ובכנות בפני בית המשפט.

השופט רוזן אומר בעצם מה שכבר היה ידוע לכל אך אסור היה להגיד: אי אפשר לסמוך על הטוענים המשטרתיים. מבחינת סנגור, היות והסיכויים להביא לשחרור החשוד נחשבים לקטנים מאד, המטרה בדיון היא לנסות לדלות מן המשטרה פרטים על מצב החקירה באותו שלב. הסנגור מנסה להבין האם המשך המעצר הוא מידתי ביחס לפעולות החקירה שנדרשות לביצוע. 

נראה כי לא אחת קורים מצבים בהם המשטרה מבקש את המשך המעצר עבור ביצוע פעולות חקירה כלשהן, כאשר בפועל אין למשטרה כל כוונה אמתית לבצע אותן. הדבר נעשה לשם "ניפוח" תיק החקירה והעלאת הרף של החשד הסביר כלפי בית המשפט.

חשיבות אמון הציבור במערכת

מדובר בחוסר הגינות לכל הפחות. בעצם המשטרה מגיעה לדיונים במעצרי ימים בעיקר עם ססמאות ריקות של חוסר כוח אדם, ובפועל המשטרה מנסה לאסוף ראיות כנגד החשוד שמצוי ברשותה, במקום לערוך חקירה מקיפה גם כאשר חקירה כזאת נדרשת, על מנת לאתר חשודים חלופיים או נוספים. המשטרה בעצם "מסמנת" חשוד שנתפס בגין אותה עבירה, מבלי שום יכולת להסתכל מעבר למה שגלוי על פני השטח, כאשר יתכן וישנם מעורבים נוספים. 

ההליך של מעצרי ימים מושתת על היושר של טועני המשטרה. כאשר אין אמון כלפי אותם טוענים, האמון במערכת. הדיון בימים אלו נסב רבות סביב חוסר האמון בפרקליטות וביועץ המשפטי לממשלה. אולם חשוב שיהיה אמון ציבורי לכל אורך הדרך, גם כלפי השוטרים המופיעים בפני שופט במעצר ימים. בעצם יש להם כוח רב, שהרי בסופו של דבר רק הם יודעים באותה עת אילו פעולות חקירה באמת נחוצות והאם מעצר החשוד נחוץ. עם כוח גדול, באה גם אחריות גדולה.