הפרקטיקה הבעייתית של עיכוב קטינים במשטרה

הדרך שבה מתבצע עיכוב של קטינים, שהוא מעין “סטטוס ביניים”, לא עצור ולא משוחרר היא בעייתית. גם כאשר מדובר בבגירים, המשטרה מתקשה לעמוד בהוראות החוק ולשמור על זכויות המעוכבים, וזאת עקב כח אדם מוגבל של המשטרה. מעוכבים בתחנת משטרה נמצאים לעתים שעות ארוכות בהמתנה לחקירה, משום שאין מי שיחקור אותם. מעבר לכך, אין מספיק תאים “לאחסון” המעוכבים, ולכן הם מוחזקים בשטח פתוח, ומשום כך אף אזוקים שלא לצורך, מחשש לבריחה כביכול. צריך לזכור: גם לאדם עצור נשמרת חזקת החפות, וכאשר מדובר באדם מעוכב, העוול רק מתעצם. איזוק של נער ברוב המכריע של המקרים מהווה פרקטיקה פסולה: כל פגיעה בחירות של נער, צריכה להיות לאחר שיקול לדעת מחמיר שבמחמירים, והמציאות מלמדת שלא כך הדבר. מעוכב צריך להיות חופשי יותר מעצור, שהרי החשד בשלב העיכוב הוא גולמי ביותר. הפשטה, איזוק וייבוש שעות ארוכות, יכול להשפיע על ההליך לרעה, ולפגוע בזכותו של הקטין להליך הוגן, ואף להביא במקרים מסוימים להודאות שווא, שהרי המעוכב לעתים רק רוצה לסיים את החקירה.

המקרה של הנער שהופשט, מזכיר מקרה שטיפלתי בו: מדובר היה לכאורה בתיק אלימות הנער הגיע לתחנת המשטרה, כאשר על בגדיו היו כתמי דם, לכאורה בקשר למקרה. השוטרים ביקשו לקחת  את הבגדים כראיות, והותירו אותו בתחנת המשטרה בתחתונים, מבלי להביא לו בגדים חלופיים, כאשר היה מדובר בשיא החורף. באותו מקרה, הנער בסופו של דבר תקף את השוטר שהפשיט אותו מרוב תסכול, אולם לבסוף תיק התקיפה נסגר בטענה של הגנה מן הצדק, לאור הנסיבות המתוארות.