פרשת האונס בקפריסין: האם הגיוני להחזיק במעצר את כל החשודים?

פרשת האונס הקבוצתי שבוצע לכאורה על ידי קטינים ישראלים בתיירת בריטית באיה נאפה שבקפריסין, פתחה עד לפני כמה ימים את כל מהדורות החדשות. מטבע הדברים, בימים שחלפו מאז התפוצצות הפרשה, היא ירדה מעט מסדר היום. בפועל, מצב החקירה די תקוע, זאת בשל הקושי בקבלת תוצאות בדיקת DNA מהמעבדה. בשורות הבאות, מנקודת מבט של עורך דין קטינים, אנתח ואבהיר מספר פרטים ביחס לפרשה.

בתיקי עבירות מין, הקושי להוכיח ביצוע עבירה ולהשיג ראיות הוא גדול, אך טבעי וברור, שכן הדברים נעשים בחדרי חדרים בינו לבינה. כלי החקירה המסורתיים שעומדים לרשות רשויות האכיפה, בעבירות מסוג זה, הם עימות בין המתלוננת לבין החשוד/ים וזיהוי באמצעות מסדר זיהוי חי או מסדר תמונות. אלו, יכולים להוביל לחקר האמת, אבל לרוב מצד המתלוננות יש קושי נפשי לקיום עימות, שמקשה על הגעה לחקר האמת. מסדר הזיהוי הוא קריטי בפרשה שלפנינו, שכן חלק מהנערים טוענים שהם לא היו בזמן, במקום ובחדר שבו התרחשו המעשים לכאורה.

אך כאן מעמיק הקושי: מכיוון שמדובר במדינה זרה, קיים קושי טכני לארגן מסדר זיהוי, על אחת כמה וכמה מסדר זיהוי חי של אנשים עם חזות דומה לאותם חשודים, וגם מסדר זיהוי תמונות, על ידי תמונות זהות בעלות מאפיינים ישראלים דומים לאלו של החשודים. לרשויות בקפריסין אין תמונות שכאלה במאגרי המחשב, ולכן, לאור העובדה שלא ניתן לערוך עימות בין המתלוננת לחשודים, שני כלי החקירה המרכזיים אינם יכולים להיות מיושמים. זו הסיבה שבגינה החקירה נמצאת במבוי סתום.